אזרח סוג ב'

"אזרח סוג ב'" אמרה.

גם אם תאמין לרגע ביופייה, תתהדר בשמלתה חשופת הגב, תיישר את הפסוקת בשערה ותעז לעלות על עקבי האצבע השחורים - תישדד נפשה באלימות חסרת רחמים...

"אם היית רזה.......". זה אורב בשער העיתון, בפרסומת הפרוסה על גב המגדל שעל גשר ההלכה, במבט של השכנה מהדירה משמאל, בחוף הים השייך ל"זוכות המאושרות" בגוף האולטימטיבי...אבל בעיקר באוטוריטה החברתית, שהפכה זה מכבר הסוהר הסמוי לעצם קיומה. "עבד" אמרה.

"גמרתי עם המולדת, גמרתי עם הכמרים, גמרתי עם הכסף, נהייתי בררן, אני מסנן יותר ויותר, מוריד מהעול. איך אני אגיד לך את זה? אני משתחרר, נהיה בן אדם..........לא אתה לא חופשי, אמר.... החבל שאתה קשור בו הוא קצת יותר ארוך מהחבל של האחרים, זה הכול. אתה, אדון, יש לך חוט ארוך, אתה הולך ובא, נדמה לך שאתה חופשי, אבל את החוט אתה לא באמת חותך ...."(מתוך חייו ומעלליו של אלכסיס זורבס - זורבה היווני בתרגומו של אמיר צוקרמן 1995)

ואכן נדמה לנו שבצאתנו מארץ מצרים יצאנו משעבוד לחירות. זכינו בחופש האמיתי.אבל מן הכתובים עולה שחג הפסח הוא בעצם, רק המבואה כלומר הסרת השעבוד החיצוני ואילו חג השבועות הוא התכלית האמיתית, התוכן. רוצה לומר, חג הפסח הנו בחינת חירות הגוף ואילו חג שבועות הנו בחינת חירות הנפש. לא די בפריקת עול השעבוד של החוקים ואין די בעצם השחרור כדי לקנות את החירות המיוחלת. החירות היא זו שיכול אדם לעשות בה את שלבו חפץ, לחיות את חייו שלו. אולם לשם-כך חייב הוא לחפוץ בדברים משלו, חייב הוא שיהא לו תוכן חיים משל עצמו. כלומר חופש בלי רצון עצמי אין לו תוכן, אין לו מהות. אין הוא עומד בזכות עצמו.

תופעה ידועה היא שבני אדם שישבו שנים רבות מאחורי סוגר ובריח מתקשים ליהנות מהחופש. אין הם יודעים איך חיים בלא אדונים ומטפלים, בלא אזיקים ושלשלאות. ויהיו כאלה שאף אם יפתחו הדלתות לפניהם הם יעדיפו לשוב אל הנוחות של המכלאה, אל הסדר הקבוע, אל המציאות המעבידה אותם בפרך.

כך גם אנחנו מתקשים לוותר על כבלי הדיאטה, על האוטוריטה החברתית, מתקשים לבחור בחירות הנפש, בחופש, בהנאה, בתורה שבע"פ המאפשרת את הקיום של הרצון העצמי, את המהות האמיתית של האכילה. ואכן לא בכדי נמשך המעבר מחירות הגוף לחירות הנפש שבעה שבועות (חג שבועות הוא המשכו הישיר של חול המועד).

אריך פרום (פסיכואנליטיקאי) ניתח את הצורך בשעבוד ודבר על חופש מ.... וחופש ל...... הראשון הוא החופש הניתן לאדם ממי שיכריח אותו לפעול בצורה מסוימת (לצורך הדיון שלנו האוטוריטה החברתית שהפכה ברבות הימים לאוטוריטה פנימית).

השני הוא היכולת הניתנת לאדם לעצב את דרכו, ולנצל את כישרונותיו. חג מתן תורה, אם כן, הוא השלמתה של החרות שניתנה לנו בפסח.

כי "גם לגוף יש נשמה, רחם עליו. תן לו לאכול, הוא, כמו שאתה יודע, העיר שלנו. אם לא תיתן לו אוכל, הוא יזרוק אותך באמצע הדרך....שוב נוכחתי לדעת עד כמה האושר הוא דבר פשוט וצנוע – כוס יין, ערמונים, איזו כירת פחמים דלה, המון הים, שום דבר אחר....". (מתוך חייו ומעלליו של אלכסיס זורבס - זורבה היווני בתרגומו של אמיר צוקרמן 1995)

"אזרח סוג ב'" אמרה

זה כבר עניין של בחירה.